החלטה בתיק רע"פ 3370/13

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים: א' טל - סג"נ,ק' רג'יניאנו ו-ז' בוסתן, בע"פ 38493-09-12, ביום 30.4.2013. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי, את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ד' מרשק מרום, בת"פ 29188-01-11, ביום 3.9.2012.

           בד בבד עם הבקשה לרשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין. ביום 9.5.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ארבע עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14, לפי סעיף 348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           מעובדות כתב האישום עולה, כי המבקש הוא אביהן של קטינה ילידת 1998 (להלן: המתלוננת) ושל קטינה נוספת ילידת 1997 (להלן: ש.ב.) והוא גרוש מאימן של הקטינות. עוד עולה מכתב האישום, כי במועד שאינו ידוע למשיבה, בסוף חודש דצמבר 2010, בשעות הערב, בדירת המבקש אשר בעין שמר, שעה שהמתלוננת ביקרה בביתו של המבקש, החל הוא ללטף את המתלוננת בגבה, בצווארה, בכתפיה, ולאחר מכן "מישש את שדיה מתחת לחולצתה ולחזייתה, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" (להלן: האירוע הראשון).

           ביום 2.1.2011, סר המבקש לדירת אימה של המתלוננת, כדי להשגיח על ש.ב. ועל המתלוננת. בשעות הערב, בזמן שהמבקש צפה בטלביזיה, והמתלוננת ישבה עליו, החל המבקש ללטף אותה "בבטנה מתחת לחולצתה", ובהמשך "מישש את שדיה מתחת לחולצתה וחזייתה". המתלוננת ניסתה להתנגד, והמבקש העביר את ידיו אל ביטנה, אך מיד לאחר מכן שב "ומישש את שדיה". בהמשך, עברה המתלוננת לשבת על הרצפה, ואולם המבקש המשיך ללטפה, בבטנה "ולמשש את שדיה", וזאת "לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". המבקש פסק ממעשיו רק לאחר שהמתלוננת עזבה את מקומה (להלן: האירוע השני).

           זמן מה אחר כך, באותו הערב, ביקש המבקש מהמתלוננת לשכב בסמוך אליו במיטת האם, "בעודו לבוש בתחתונים" ואזיי "ליטף אותה בגבה, משם העביר ידיו לבטנה ובהמשך מישש את שדיה מתחת לחולצתה, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". על מנת לגרום למבקש לחדול ממעשיו, התהפכה המתלוננת על בטנה, ונרדמה (להלן: האירוע השלישי).

           למחרת, הגיע המבקש לבית האם, כדי לשמור פעם נוספת, על ש.ב. ועל אחותה, המתלוננת. בסמוך לחצות, "נשכבה [המתלוננת] לישון במיטתה של האם לצידו [של המבקש] כשהוא לבוש בתחתונים". משסבר המבקש כי המתלוננת ישנה, הוא ליטף את גבה, ומישש את שדיה. לאחר מכן, חזר המבקש ללטף את גבה של המתלוננת ובהמשך, מישש את ישבנה, מתחת לתחתוניה, ו"נגע באצבעו באיבר מינה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". לא הועילו תזוזותיה של המתלוננת, במטרה לגרום למבקש לחדול ממעשיו, ורק כאשר קמה המתלוננת מן המיטה, "הסיט [המבקש]במהירות את ידו מאיבר מינה" (להלן: האירוע הרביעי).

ביום 4.6.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בארבע עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה, תוך תיקון הנסיבות הנוגעות לאירוע השלישי. בית משפט השלום קבע, כי באותו אירוע לא יזם המבקש את הלינה המשותפת במיטת האם, כנטען בכתב האישום, אלא אמר למתלוננת שהוא מסכים לכך.

           הכרעת דינו של בית משפט השלום הושתתה על שני רכיבים עיקריים. הרכיב האחד הינו עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, אשר בהתאם להוראת סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת הילדים), לא התירה למתלוננת להעיד בבית המשפט. בחוות דעתה ובעדותה של חוקרת הילדים בבית משפט השלום, נסקרה עדותה של המתלוננת, ולאחר ניתוח העדות קבעה חוקרת הילדים כי המתלוננת "סיפרה על חוויות שחוותה, אותם עיגנה בקונטקסטים ברורים וחשפה דינמיקה של פגיעה מינית בתוך המשפחה", חוקרת הילדים הוסיפה כי,"לא התרשמתי ממגמת הפללה". בנוסף לכך, התרשם בית המשפט במישרין מעדותה של המתלוננת, על-ידי צפייה בקלטות העדות בפני חוקרת הילדים, ובסופו של יום מצא בית המשפט כי, "עדותה של [המתלוננת] היא עדות אמינה ובלתי מזוהמת", ובעקבות זאת נקבע, כי יש ליתן לה את "מלוא המשקל".

           בחלקה השני של הכרעת הדין, דן בית משפט השלום בדרישת הסיוע לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, כדרישת סעיף 11 לחוק הגנת הילדים. סיוע זה נמצא בעדויותיה של ש.ב., אחותה של המתלוננת, בפני חוקרת הילדים ובבית המשפט. ש.ב. תמכה בעדותה של המתלוננת, הן כאשר התייחסה לחלק מהאירועים שתוארו בכתב האישום והן כאשר תארה את מצבה הנפשי של המתלוננת, בעת חשיפת המעשים. עדות זו נמצאה כמהימנה על בית המשפט, ונקבע כי, "מדובר בראיה בעלת אופי המסבך" את המבקש.

           בנוסף לכך, קבע בית המשפט כי גרסתו המכחישה של המבקש, "בלתי אמינה ואף מחזקת את ראיות התביעה".

           על יסוד האמור לעיל, הורשע המבקש בארבע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בכפוף לתיקון חלקי של עובדות האירוע השלישי, כמפורט לעיל.

ביום 3.9.2012, גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. במסגרת גזר הדין, נשקלו לחומרא "רצף מעשיו המיניים של [המבקש] כלפי בתו [המתלוננת], גילה של [המתלוננת], נסיבות המעשים, לרבות אופן המגע תוך ניצול אמון וקירבה, עיתוי ביצועם, ההסלמה באופי הפגיעות [...] והצורך להעביר מסר ברור [למתלוננת], לאחותה [ש.ב.] ולקרבנות אשר נפגעו מינית על-ידי בן משפחה".

           לקולא, שקל בית המשפט לזכותו של המבקש את עברו הנקי, ואת התקופה הממושכת בה היה נתון במעצר, טרם הרשעתו. סוגיה נוספת, אליה התייחס בית המשפט, היא כפירתו של המבקש באשמה. נקבע על-ידי בית משפט השלום כי, אמנם "אין לבוא [אל המבקש] בטרוניה" בעקבות כפירתו באשמה, אך מנגד, אין הוא זכאי ליהנות מאותו יחס מקל, המוענק לאדם אשר "לוקח אחריות על מעשיו ומביע חרטה, כשבנוסף אמנם [המתלוננת] לא העידה בבית המשפט מפאת גילה - אך [ש.ב.], גם היא בתו של [המבקש], נאלצה לחוות מעמד זה". עוד שקל בית המשפט לקולא את אורח חייו הנורמטיבי של המבקש, טרם ביצוען של העבירות, ואולם, בשים לב לכך שעבירות מסוג זה אינן "נחלתם של 'עבריינים' בלבד", ניתן לשיקול זה "משקל מוגבל".

           לאחר הדברים הללו, הושתו על המבקש, העונשים הבאים: מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 28 חודשים, בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים "עבירות מין מכל סוג"; בנוסף, חוייב המבקש בתשלום פיצוי למתלוננת בשיעור של 10,000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הן על הרשעתו והן על חומרת עונשו. בערעור על הכרעת הדין נטען: כי דרישת הסיוע לעדותה של המתלוננת, לא מולאה כדין, משום שדרישה זו נבדקה על ידי בית המשפט "כדרישה כמותית ולא איכותית"; כי בחינת שאלת זיהום עדותה של המתלוננת, נעשתה "במישור התוכני", מבלי שבית המשפט נתן דעתו לאפשרות הזיהום במישור הצורני, ולפיכך היה מקום לדרוש ראיות סיוע ברף גבוה יותר; כי שגה בית המשפט כאשר בעקבות עדויות שאינן רלבנטיות לנושא, הוא ביטל את התרשמותו הראשונית מאמינותו של מהמבקש. לבסוף, השיג המבקש על דחייתן של בקשותיו להגשת ראיות נוספות מטעמו (עדות פסיכיאטר ומומחה לשפת גוף), אשר לשיטתו "היה בהן כדי לחשוף את האמת בתיק זה".

           לחילופין, נטען כי, בנסיבות העניין, הוטל על המבקש "עונש חמור ביותר", וכי שגה בית משפט השלום משלא שקל לקולא "את נסיבותיו האישיות החריגות" של המבקש.

בפסק דינו התייחס בית המשפט המחוזי, בראש ובראשונה, לשאלת מהימנותה של המתלוננת עצמה. לצורך כך, צפה בית המשפט המחוזי בקלטות חקירתה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים ועיין בתמלילי החקירה. לאחר שבית המשפט המחוזי נדרש לבחינת הנמקתו של בית משפט השלום, בנוגע להחלטתו לאמץ את עדותה של המתלוננת, על-אף סתירות ושקרים שנמצאו בעדות זו, נקבע כי "מסקנת בית משפט קמא לפיה עדותה של [המתלוננת] הייתה אמינה, נסמכה על אדנים איתנים, חרף המידע, שלא נעלם מעיני בית המשפט, בדבר נטייתה לשקר"